"Procrastination makes easy things hard, hard things harder." -Mason Cooley

אז נכון פרויקט 929? והפוסט הקודם שלי בנושא?

עולם כמנהגו נוהג. כחלק מהמאמצים שלי להיות פחות דחיינית, יש דברים שנפלו לשולי הדרך, כמו ההשתתפות שלי בפרויקט. אבל אני מתעקשת להמשיך איתו, ולא לדלג על שום פרק, אז מעכשיו, סביר להניח שאם אפסח על יום-יומיים ככה, אעלה את הבחירות שלי פה.

אגב, אין לייחס להם רצינות רבה מדי. הסבר בפוסט הקודם, אבל בקצרה: אני עוברת על הפרקים ברפרוף, ומעלה את השיר הראשון שעולה לי בהקשר. מנסה להדביק הסבר קצר, עוברת הלאה.

יאללה. מתחילים!

בראשית פרק יג'.

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט, אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ:  כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ" (פס' ח'). כולנו יודעים איך זה נגמר; הם נפרדים בכל זאת, לוט יורד לסדום, וארץ נהדרת מקבלים עלילה במתנה לסרט אידיוטי.

כל השיר הזה, מוקי מתנדנד בין התבודדות אידאולוגית ("נשאר בפינה שלי ורואה רק ת'צד שלי \ הסיפור הזה לא בשבילי") לבין כמיהה לא מובנת לאחדות ("ולא משנה כבר למה ולא משנה כבר מי \ החיים תפרו אותנו אחד לשני"). גם אברם, במקום מסוים, לא מסוגל להחליט באמת. אמנם בסוף לוט הולך, אבל אני לא משוכנעת שאברם שלח אותו לדרכו בלב שלם.

בראשית פרק יד'.

אני מבקשת סליחה ממי שחיפש תוכן בפרק הזה, אבל מאז שקראתי את הפרק בפעם הראשונה אחרי שקראתי את שר הטבעות, העובדה שיש מלך ששולט על מקום בשם אלסר לא השתחרר ממני. אז קבלו את אלאסאר עצמו.

בראשית פרק טו'.

אם אברם רק היה מכיר את המושג של מדגם מייצג, הוא היה יכול לתת לקב"ה תשובה כלשהי.

---

ופה תמו שידורינו להיום. אנחנו עוד נתראה.

-גבריאלה.

 

"To improve is to change; to be perfect is to change often." -Winston Churchill

אז למי שלא שמעה*, ישנו פרויקט שהתחיל לא מזמן בשם "פרויקט 929". המטרה היא ללמוד פרק אחד מהתנ"ך כל יום מימות השבוע (ראשון-חמישי); המטרה היא לסיים את התנ"ך ביום העצמאות ה70 למדינת ישראל.

וכמובן, כמו כל דבר חדשני במידה שמתקשר למשהו דתי, נתגלעו מחלוקות בכל שלב, והוא התפצל. (העיר יפה יהודה גזבר שהתזמון של קיתונות הביקורת מתיישר יפה מאוד עם התוכן השבועי - דור הפלגה.)

הרעיון כל כך קסם לי (ועדיין קוסם לי) שאני בוחרת להתעלם מהפיצול, למרות שהוא גורם לאי נעימות. בכל זאת, מרגיש מוזר להשתתף בפרויקט שהיה אמור לאחד ולחבר, ומסתבר שהוא שוב יוצר מרחבים נפרדים להבנת אותו ספר, מה שהביא אותנו למחלוקת הזאת מלכתחילה. (אוסיף ואומר שאני מכירה כל כך הרבה חילונים שצריכים לבלוע צפרדעים כדי ללמוד ולהעמיק; למה אותם אפשר לחייב לכך, וגם אז הם לא נחשבים תלמידי חכמים מן השורה, והציבור שאני נמנית על שורותיו במידה כזו או אחרת לא יכול להתמודד עם מבט שונה?)

אבל במקום לגשת לזה ממקום של לימוד, כמו שניגשתי לתנ"ך במשך מרבית שנותיי, אני ניגשת לזה הפעם מנקודת מבט פשטנית עד כאב. זה פחות או יותר משחק האסוציאציות - אני קוראת את הפשט והשיר הראשון שעולה לי בעקבות הטקסט, עולה עם הסבר והתיוג #פסקול929.

במקום לראות בכך הליכה כנגד כל מה שחונכתי, אני רואה בכך גישה חדשה. הרי התנ"ך הוא מסתורי נורא, בסופו של דבר - גם אם אתה חוקר מקרא. במיוחד אם אתה חוקר מקרא. אני לא חוקרת מקרא, ולכן הידיעה שגם אם אדע עליו יותר, עדיין לא אדע עליו מספיק, מבהירה לי עד כמה התנ"ך הוא סוד גלוי.

אז אני ניגשת אליו עם הראש, עם האינטואיציה, עם התחושות בקישקעס, כי עד היום, תחושות הקישקעס לא טעו עבורי.

אשלים פה 3 פרקים שפספסתי בשבוע שעבר, אבל את השאר אני מעלה בפרופיל הפייסבוק שלי. אשמח לשמוע את דעתכן.

בראשית פרק ח'

המשכנו את נוח, התיבה, וגן החיות הצף שלו. בניגוד לפרסומות של אלפרו, מדובר בתיבה די קדמונית, עם אנשים קדמונים, חיות קדמוניות, ומעט מאוד מוזיקת רקע חביבה. אז בסופו של דבר, מה אפשר להפיק מהפרק הזה?

את האמצע-סוף. כי המבול נגמר, והארץ מתייבשת, ונוח יוצא מהתיבה, יחד עם כולם.

הרי באותה הקלות, הקב"ה היה יכול להטביע אותם וליצור אנשים חדשים - עם קצת יותר גילוי לב וקצת פחות בחירה חופשית. היה לו הזדמנות לאתחל את הכל, אבל הוא בחר לתת להם הזדמנות שניה. (ושלישית ורביעית וחמישית, אבל ההזדמנות השניה הראשונה היא זאת, בעצם.)

בראשית פרק ט'

היה לי טקסט שלם שכמעט גלש למניפסט טבעוני, אבל אני לא טבעונית ולא בא לי יותר מדי מניפסטים, אז הנה שיר. הוא אופטימי, מינימליסטי, ומתאים נורא לפרק הזה. (לפחות לחלקים הפחות מטרידים שלו.)

בראשית פרק י'

אוקיי, זה פרק של רשימת שמות. אבל יש סטיה אחת מהרשימה, והיא התיאור הזה: "וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ: הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי יְהוָה:" (פס' ח'-ט')

ואפשר להפליג בתיאורים, והשוואות, ופרשנויות עומק על איזהו גיבור, אבל השיר הזה ישר קפץ לי ומנסיון בפרקים הקודמים, כששיר קופץ ככה בהתחלה הוא בד"כ יהיה השיר שאשים.

אז זהו. מקווה שנהנתן מהשירים. מקווה שלא יעיפו אותי מרשימה כלשהי על קלות הראש, כן? אבל מה לי ולארי אלון.

-גבריאלה.

--

*אה כן, מאז הפוסט האחרון אני מנסה לנסח דברים בלשון נקבה. זה מסתבך לי, במיוחד בפוסט כזה, אבל זאת ההשתדלות שלי. תתמודדו.

"My happiness grows in direct proportion to my acceptance, and in inverse proportion to my expectations." -Michael J. Fox

כשהייתי קטנה, הייתי מקליטה שירים מהרדיו על גבי קסטות. יש שירים שאני זוכרת אותם ע״פ המלל של השדרן לפני או אחרי השיר, או ע״פ השיר שהיה לפניו או אחריו, בקסטה. יש לי כמה מהקסטות האלה בבית, קבורות בארכיון האישי שלי; יום אחד, בעוד עשרות שנים, יש מצב שהצאצאים שלי לא יבינו למה יש לי שני שליש מהמצעד הבינלאומי השנתי של גלגלצ שנת 2003 על קסטה. האמת? גם אני לא מבינה, אבל זה נוסטלגיה.

בהתאמה, כמובן, היה לי ווקמן; פעם אחת, בנסיעה ארוכה כלשהי, אמא שלי נתנה לי להשמיע לה שיר, אחרי הפצרות. אתרע מזלי והקסטה בדיוק הגיעה לשיר/דקלום Everybody's Free (To Wear Sunscreen) של בז לרמן.

שנים אח״כ, ועד היום, היא מבקשת ממני להשמיע לה את השיר בכל הזדמנות, ומסתכלת עליי ומכחכחת גרון במשפטים שהיא מסכימה איתם במיוחד; האהוב עליה הוא ״אל תצפה מאף אחד לתמוך בך כלכלית. אולי יהיה לך חשבון חיסכון גדול, או בן/בת-זוג אמידים - אבל אתה לא יודע אם הם ייעלמו יום אחד״. ובכלל, המוטיב של הגשמה עצמית מאוד נוכח בשיר הזה. לא הסיבה היחידה שאני אוהבת אותו, אבל בהחלט אחד מהבולטים.

״להוציא מהכוח אל הפועל״. זה רעיון, זה סיסמא, זה היה כתוב על קיר האולפנא שלי במהלך כיתה ח׳, וכל האידאליסטיות אצלנו היו מניפות את המשפט הזה באוויר בכל הזדמנות, מלתת מוטיבציה להתפלח מהשיעור ביחד ועד למחות נגד מהלכים מנהליים שהאולפנא ניסתה להפעיל עלינו. זה משפט שיש לו משמעויות שונות עבור שכבות גיל שונות; דלק ללהט הפעולה לבני נוער, משפט שמוציא ידי חובה לצעירים, ואזכור מר-מתוק של העבר למבוגרים.

אפשר לומר שזה משפט שהושרש אצלי חזק-חזק בתת-מודע בתור אידאל. ראיתי את זה בחינוך, ולאחר מכן בשירות הלאומי - בנות שיזמו וםעלו עצמאית, או בתמיכה מינימלית מהממסד, זכו להוקרה גדולה יותר, לא בהכרח בהתאם לכמות ההשקעה. היו בנות שהכרתי שעשו זאת בשביל עצמן, או לא חיפשו את ההכרה - זכורות לי בעיקר המתנדבות של קו לחיים, שהיו משקיעות את רוב הזמן הפנוי שלהן בקיץ בארגון מחנות קיץ לילדים עם מוגבלויות והדרכה בהן. וזה לא שזכיתי ללמוד עם קבוצה איכותית במיוחד של בנות באולפנא (למרות שזה גם נכון) - התור לקבלה להתנדבות בקו לחיים ארוך בערך כמו שהתור לH&M היה בעזריאלי כשהחנות נפתחה לראשונה.

גדלתי בבית יוזם ועושה. במקום לחכות שמישהו יעשה את זה בשבילך, אמא הייתה (ועודנה) אומרת, תעשי את זה את. וכך נוצר מצב שמסיבת ההפתעה ליומולדת היחידה שתוכננה לי הייתה אחרי שביקשתי אחד כזה מאמא שלי.

בשירות הלאומי, דחף היזמות התעצב למשהו בריא הרבה יותר. לא התנדבתי לפרויקטים שלא הייתי מסוגלת אליהם, והכרתי יותר לעומק את היכולות שלי ואת תחומי העניין וההתמחות שלי. התחלתי לגשש בתחומים שונים שלא נתקלתי בהם, ונהניתי מהעיצוב האיטי, אך יפה, של היכולות שלי.

ואז הגיע האוניברסיטה.

הו, אקדמיה, אכזרית ונפלאה; בשביל בחורה סקרנית שכמוני, המגוון והעושר מעל מדפי הספריה בלבד היה מספיק כדי להעביר אותי על דעתי, שלא נדבר על הקורסים! מהר מאוד צללתי לתוך תחומי ידע שלא הכרתי לפני-כן, והעבודה המעשית נדחקה כדי למחא את הראש בפילוסופיה והיסטוריה, פוליטיקה ו(קצת) מדע. 

החזרה שלי לעולם המעשי-התנדבותי הגיע דווקא מהפוליטיקה הסטודנטיאלית. תוך שעתיים באחה״צ שמשי אחד בתחילת מרץ, אדם יקר גייס אותי לתא הסטודנטים של תנועת התעוררות, ורצתי בבחירות לאגודת הסטודנטים. זאת הייתה תקופה יפה ומכוערת - יפה, כי הכרתי אנשים פעילים, טובים, ויוצאי-דופן; מכוערת, כי רק טבילת הרגליים הזאת בפוליטיקה הבהירה לי עד כמה זה תחום שלא מתאים לי. (אמנם יש לי עניין כמעט פתולוגי בכנסת ובמעלליה כיום, אבל זה מרחוק. כנגד מה שאמא שלי טוענת, שאני צריכה להיות פוליטיקאית, אפילו רק המחשבה שאצטרך שוב להתחבב על הבריות ולרוץ אחרי קולות מחליאה אותי.)

וכי מה אפשר לעשות עם פליטת בחירות לאגודה, שעוד מאמינה ביזמות חברתית? נשארתי בתא וניסיתי לתת יד בפרויקטים, אבל הדבר לא יצא לפועל. ושם התחיל לקנן בי תחושה עמומה, כמו ערפל, של כישלון. מולי עמדו חברים טובים שגם הצליחו ליזום ולהוציא לפועל פרויקטים, התנדבות בקהילה - והנה אני, ניצבת מולם, בלי פרויקט ובלי התנדבות.

וזאת הייתה תחושה נוראית. לא רציתי להיות מעודדת מהקווים, רציתי להיות על המגרש, חלק אינטגרלי מהמשחק. ונהייתי כזאת, לפרקים, במסגרות שונות ומגוונות. אבל עדיין, במקום מסוים, אני מרגישה כאילו נכשלתי. ולמה? כי נפלתי במלכודת כפולה, של קפיצה מעל הפופיק והשוואה פתולוגית. במובנים מסוימים, איני יודעת להצביע מי בא קודם, מה גרם למה - אבל אני יודעת לומר ששלובות יד ביד, הנטיות האלה גוררות אותי לתחתית החבית של ההערכה העצמית.

ביום ירושלים, שטופת-דמעות, הודיתי בפני חבר קרוב שאני מרגישה כאילו לקחתי יותר מדי על עצמי, כאילו אני לא מקדישה מספיק תשומת לב לתחומים השונים בחיי עליהם אני אמונה - שכוללים בתוכם גם את הלימודים וחיי האישיים, בנוסף לעשייה החברתית והעבודה. הוא נתן לי טישו, חיבוק גדול, ואז הסתכל עליי ואמר בשקט, אבל בודאות האופיינית שלו, "לפחות למדת מהמקרה הזה, מהתקופה הזאת, מה הגבולות ליכולות שלך."

לעד יכאב לי שאת הגבולות האלה הייתי צריכה ללמוד על מה שאני מרגישה שהיו בשרן של פרויקטים שהיו (ועודן) חשובות לי לאין ערוך. אבל מה שיכאב לי יותר זה, שההשוואות החוזרות ונשנות שלי, בין העשיה שלי לעשיה של אחרים, גררה (וגוררת, ולצערי עוד תגרור) אותי לשפת צוק מטאפורי, בו ראיתי איך כל הביטחון העצמי שלי מתפורר ונופל אל תוך התהום. וביטחון עצמי לא קונים במכולת, בטוח לא עם משכורת כמו שלי.

אני לא נמצאת בעולם הזה כדי למלא את ציפיותן של המדריכות מהאולפנא שלי, או של המורות, או של חבריי לעשייה - כמו שהם לא פה כדי למלא את ציפיותיי מהם. אני פה כדי לעשות את מיטבי, בתוך גבולות יכולותיי, והצעד הראשון בדרך לעשיה בריאה ולחיים תקינים הוא להודות בעובדה שיש לי גבולות.

אין דבר כזה אדם ללא גבולות; יש דבר כזה אדם שלא הגיע אל גבול יכולותיו עדיין. אני הגעתי, לעת עתה. יכול להיות שזה ישתנה בעתיד, אבל למען ההווה, אני מודה ומתוודה שאני לא מסוגלת לכל מה שחשבתי שאני מסוגלת אליו. ואתם יודעים מה? אבן נגולה מעל ליבי כשהקלדתי את המשפט הזה. לדעת את הגבולות שלי ולהידבק אליהן מרצה פי כמה מלנסות לעבור אותן כל הזמן וליפול.

יש לי בטן מלאה עכשיו על כל האנשים שיוצאים כנגד מבצעי אתגר דלי הקרח על צורותיו השונות, אבל במקום להוציא אותו עליכם, אקצר ואומר - כל אחד ודרך הפעולה שלו. יש שבוחרים להגביר מודעות; יש שבוחרים לתרום כסף; יש ששניהם. אם לכם יש ביקורת על אופן העלאת המודעות, אתם מוזמנים ליזום קמפיין מתחרה ולהוציא אותו לפועל; אל תשכחו שבסופו של דבר, לכל העלאת מודעות יש מחיר *כלשהו*, ובקמפיין הזה, המחיר היה ברור יותר מבקמפיינים ויראליים אחרים.

בחיי, ידעתי עליות ומורדות; התקופות השמחות ביותר, אגב, היו אלה שציפיותיי נשקו לקו האפס וכל מה שעשו למעני הפתיע אותי לטובה. וכמה שזה נשמע דרך מבאסת לנהל את חייך, אני חייבת לציין שהיתרונות באמת גוברים על החסרונות.

הו אלי, כמה שקשה לשמור על ציפיות נמוכות.

אבל מעז יצא מתוק.

-גבריאלה.

"Grief seems at first to destroy not just all patterns, but also to destroy a belief that patterns exist." –Julian Barnes

 מרץ 2008 – ראש חודש אדר ב', התשס"ח.

הייתי בכיתה יא'. בין חזרה אחת לשניה להצגת פורים, יצאנו, כמה בנות מהשכבה, לירושלים, להשתתף בכנס שביעיסטיות למען יישובי עוטף עזה. מהאולם ברוממה, צעדנו לכותל, לתפילה המונית של ראש חודש אדר.

הובלתי כמה מחברותיי לשכבה בנבכי גאולה; טענתי שזה קיצור דרך (וב2008, זה עוד היה קיצור דרך), והן, בנות השומרון ופתח תקווה, האמינו לי.

כשהגענו לסביבות כיכר ספרא, החלטתי שאני נוסעת הביתה, עושה לעצמי סוף שבוע מוקדם שכזה. אני לא זוכרת כמה זמן אחרי שנכנסתי הביתה שמעתי מאמא שלי, אבל אני כן זוכרת שישבתי על הרצפה בחדר.

"כל ירושלים חסומה, את יודעת," קולה של אמא שלי ריחף אליי מלמטה.

"מה קרה, תאונת דרכים?" שאלתי במורד המדרגות.

"לא, היה פיגוע בכניסה לעיר, וחסמו את היציאה."

הרמתי את הראש מהספר; האוטובוס של השכבה שלי היה אמור לצאת בדיוק בשעה הזאת ולעשות את דרכו בחזרה לאלקנה. הרמתי טלפון לכמה חברות, שהיו באותו זמן באיזור בנייני האומה. האוטובוס כמובן לא הורשה לצאת עדיין, כמו שאר כלי הרכב.

"כולן בסדר?" שאלתי את אחת מהבנות בדאגה.

"כן, היה משהו במרכז הרב. הורים של מעיין מגיעים לאסוף אותה... ואת אחיה. הוא לומד בישיבה."

***

לא שירתתי בצה"ל. עשיתי שירות לאומי ודיברתי על אסונות של אנשים אחרים. ואין ימים כמו היום הזה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, שמזכירים לי את זה בחדות כזו.

השנה, כשחזרתי למחשב מהצפירה, חיכו לי סיפורים בשפע. אח, דוד, סבא, אחות, שכנה; חברים ליחידה. חברים למאבק. עם תמונה, עם מסר, עם מידע. לפעמים רק תאריך, לפעמים רק 'יזכור'.

אני רוצה להאמין שהמדיה החברתית מתבגרת יחד איתנו, ושהיא תמשיך להציג תמונות וסיפורים ולא שערוריות, במיוחד בימים האלה. במקום כלשהו אני יודעת שזה בעיקר בגלל טיב החומר האנושי ברשימת החברים שלי, אבל היי, בחורה תמיד יכולה לקוות.

אני עומדת אל מול הסיפורים האלה, ומתקפלת אל תוך עצמי. מנסה להבין, להכיל, לשמוע – אבל כל מה שאני שומעת באוזניים זה בכי, ומרמור של הרבה קולות שקטים ואבודים. הבכי בא מהעומק, מהסרעפת; מסוג הבכי שמשאיר אותך צרודה אם את בוכה אותו יותר מכמה דקות רצוף, בכי שעם כל נשימה נשמע כאילו את מנסה לרוקן מתוכך את הכאב שאת חשה, אבל כל פעם שאת לוקחת נשימה חדשה, את מוצאת שים הכאב עודנו מלא – ואת ממשיכה.

זה בכי שלא היית מסוגלת לעצור, כשהיית קטנה, והיום, כשאת מסוגלת לעצור אותו, את לא בטוחה שאת רוצה.

בדרך כלל, את המקורות לבכי הזה הכי קשה להסביר.

***

7 במרץ, 2008. 8 בבוקר, שישי, ואני מתבשרת שאחיה של מעיין, רועי אהרון רוט הי"ד, היה בספריית הישיבה כשאותו מחבל נכנס וריסס את החדר בכדורים. הוא נהרג, יחד עם עוד 7 תלמידים.

צפינו בשידור החי של ההלוויה. אנשים הציפו את שכונת קרית משה, טיפסו על גדר הישיבה, התחמקו לגגות – והיה פה משהו משתוקק, רצון לחבוק את המשפחות השכולות. נדמה היה כאילו החברה כולה רצתה לעטוף את המשפחות במשהו – אהבה, תמיכה, הזדהות – אבל היא לא ידעה מה הם רצו, אז היא פשוט הציעה להן קרבה. אמא ואבא שתקו, אחותי הציצה מדי פעם, ואני לא יכלתי לעצור את הדמעות. כשראיתי את המשפחה של רועי, אותו בכי ביקר אותי. ביקר, ולא עזב.

עד היום, ניחום האבלים היחיד שהייתי בו, היה ניחום האבלים אצל מעיין. הבית היה מלא; רפרפנו בקלסרים עם גזרי עיתונות, ומסביבנו, רק מרמור של אנשים. אני לא ידעתי איפה למצוא את עצמי, אז שתקתי. נתתי להוריה של מעיין לדבר, לאנשים, למשניות ולפרקי התהלים, ולא הפרעתי לזיכרון להיבנות מסביבי. וכך ראוי; הרי עם כל הכאב שלי, סיפורו של רועי הי"ד היה מנת-חלקם של משפחת רוט, של אוהביו ומכריו.

***

אני לא יודעת לומר מה ספציפית במקרה הזה הוציא ממני את הבכי הראשיתי הזה, את האבל המוחלט. הקרבה למעיין, העובדה שמדובר היה בערבי-ישראלי נושא תעודת זהות כחולה, הפתאומיות – הכל התערבב. וגם – העובדה שזה קרה בספריה, מקום שאני רואה בור את כור מחצבתי ואת מקום המבטחים האוליטימטיבי, הרעיד לי את הבסיס.

ולמה אני חולקת איתכם את הסיפור הזה? הייתי יכולה לכתוב על האסון, על העוולה, על התמימות של התלמידים, על מעיין הגדולה מהחיים, שסיפרה את סיפור אחיה ובנתה בית נאמן בישראל; הייתי גם יכולה לשתוק, ולעשות שייר על גבי שייר לפוסטים יותר טובים מזה.

אבל במקום, בחרתי ללכת על הקו הדק-עד-לא-קיים, בין הכאב שלי והכאב לא-שלי, על אותו אדם.

בדרך כלל, בשלב הזה בפוסטים בבלוג, אני מתחילה להסביר דברים, ולתרץ, ולפעמים אני אף מצליחה להשחיל איזו אמרה אוטופית, ואז אני מעלה את הפוסט ומרגישה שעשיתי את שלי לבלוגוספירה. אבל היום, ובמקרה הזה, אני רוצה להציע משהו אחר.

רועי, שגב, יונתן, יונדב, נריה, יוחאי, דורון, ואברהם, לא ציפו לקטל הנוראי הזה. חיילים שנכנסים לשדה קרב, לעומת זאת, חוששים שלא יחזרו. את היום הזה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, אני מציעה להקדיש לשקט. הרי אם ננסה להשחיל את המסרים של כל קבוצה – נרצחי הפיגועים, הנופלים בשדות הקרב, הלומי הקרב, השבויים והנעדרים, משפחות השכול – נאבד את עצמנו, ואת המטרה המקורית של היום הזה.

אני מציעה שנשתוק. נספר את סיפור חייהם; נשמע על האנשים שהם היו; נדבר בכאב על הדרך בה המוות לקח אותם מאיתנו; ונשתוק. ניתן לכאב הזה, לאבל המוחלט, לדבר בעד עצמו. נשמור על יום אחד, יום אחד אפור וכואב, כדי להתאבל על מי שהלך. את המסקנות אפשר להסיק מחר.

"Life is that perfect fine line between ironies." -Serj Tankian

I.

הפוסט הזה בהתהוות כבר הרבה מאוד זמן, והוא נולד ביום אחד קריר ובהיר במרץ 2012, במרפסת של קפיטריית רחל בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית. הפוסט הזה לא מודע לכך שהוא נולד אז, אבל במקום לקפוץ אחורה בכרונולוגיה של המסע הזה כל פעם מחדש במהלכו, אתחיל מפה.

ישבתי עם שניים מחבריי ובחור נחמד בשם אור, במה שתתברר לי בדיעבד כצומת דרכים חשובה ביותר בחיי, אולי אחת החשובות. ידיד שלי שכנע אותי לבוא איתו, ונענתי לבקשתו; באוויר הקריר של תחילת מרץ, עם הנוף של רוב ירושלים פרושה מלפנינו, אור סיפר לי על תנועה חברתית בירושלים, תנועה פלורליסטית, תנועה צעירה ופעלתנית, תנועה ששואפת לטוב.

כחצי שנה לאחר מכן, כשעזרנו לידיד לצבוע את הדירה שלו וסתם דיברנו, אמרתי לו ברגע של גילוי לב שאותה פגישה היא הסיבה שאני עדיין פעילה בתא, ובתנועה. והיום, אני עוד יותר בטוחה בזה. התמונה שהוא שירטט לי, של ירושלים סובלנית, מקבלת, צעירה, אטרקטיבית, קסמה לי. מאז ומעולם הייתי מאוהבת בעיר הזאת, המסובכת והמהממת הזאת, והתנועה הזאת מלאה באנשים שמאוהבים בה אפילו יותר ממני.

מאז שהצטרפתי, השאלה הכי פופולרית (עם תוספות, מלל, טונים ברמות שונות, ובליווי שפת גוף מגוונת, מהתרסה ועד לסקרנות אמיתית) בקרב חברים ומשפחה היא: "איך את, כבחורה דתיה, יכולה להיות פעילה בתנועה של חילונים?"

ותמיד מחדש אני מוצאת את עצמי מסבירה לכולם (החל מבנות אולפנא ועד לסבתא שלי) מה המשמעות של פלורליזם, של הרצון לחיות בשלום ואחווה עם שכניי החילונים והחרדים, ולמה הוא חשוב לי עד כדי פעילות חברתית-פוליטית בכיוון זה.

"אבל הם לא משלנו," הם היו אומרים. "הם משתמשים בך כעלה תאנה." וטענות אלה הובילו לויכוחים סוערים עוד יותר - כה סוערים וחשובים, למעשה, שכתבתי עוד כמה פסקאות בעניין ולאחר התלבטות, מחקתי אותם. את דעותיי על דתו מדינה שטחתי בפניכם כבר כמה פעמים, ולא בזה עסקינן היום.

II.

אחד מהזכרונות הכי מוקדמים שלי מארוחות שבת, זה שאבא היה נותן גם לי לקדש, אחריו. הייתי עומדת על הכיסא (הפעם היחידה בשבוע שעשיתי זאת בהרשאה מההורים), מחזיקה את הכוס שלי, ומברכת. זה מעולם לא היה דבר מוזר, מעולם לא נידון אצלנו, וזה פשוט היה נתון. עם אורחים, בלי - עם כולם. בחנוכה, כולם בבית הדליקו נרות; בפסח, כולם קראו בהגדה; בסוכות, כולנו היינו מטילים את ארבעת המינים.

אף אחד לא קיבל פטור. כולנו ניקינו את הבית לקראת שבת, למדנו לעשות כביסה, עזרנו בבית לקראת פסח; אבא שלי לעיתים קרובות מבשל את כל האוכל לקראת שבת, ואחי הרים כמה וכמה ערבי חברים מכובדים בבית, בלי שאמא שלי תצטרך להרים אצבע.

ולכן, כשהגעתי למקומות בחיי בו תפקידים מגדריים נידונו ביותר מקלילות הדעת והקבלה העיוורת של המסגרות הדתיות, הייתי מרימה גבה וממשיכה הלאה. מעולם לא חונכתי שאני לא יכולה או מסוגלת למה שגבר מסוגל אליו - הלכתי לחוג ג׳ודו ולחוג קרמיקה, ואמא שלי התלהבה מהתוצאות בדיוק באותה המידה.

אבל מה? מעולם לא קראתי לעצמי פמיניסטית. עד היום, המילה הזאת מעוררת בי הרמת גבה וחיוך מעט מתנשא במקרה הטוב, וסלידה מיידית במקרה הרע. כי פמיניסטיות במציאות שלי לא היו הנשים האמיצות שתיאוריהן בספרים שקראתי כה קסם לי - פמיניסטיות היו נשים שטענו שנשים יותר טובות מגברים, והדת, שעיצבה את העולם מראשית הציוויליזציה, הדירה את הנשים מהשיח ומהשלטון.

(הבעיה העיקרית שלי עם הטיעון הזה הוא העובדה שחושבים שנשים טובות יותר מגברים. להשוות את המינים באופן תלוש מהמציאות ומהתרבות הנוכחית מביא לך רק רשימה יבשה של נתונים ביולוגים שאין להם משמעות עבור העולם הממש-לא-מופשט שלנו. ולכן, יש לנו מציאות סבוכה, שבה יש לכל אחד ואחת יכולת לעשות מה שהם רוצים, אבל מגבלות חברתיות-מגדריות-תרבותיות מונעות מהם לעשות כך. ואני לא מדברת רק על הצד הנשי - אני מדברת גם על חופשת הורה לאחר לידה.)

וכמו רוב הדברים בחיי, הכניסה שלי לעולם הפמיניזם הדתי הגיע מהכיוון הכי פחות צפוי - מגבר חילוני. ידיד קרוב שלי הכיר לי את קבוצת הפייסבוק 'אני פמיניסטית דתיה - וגם *לי* אין חוש הומור' (שמסתבר שהשם נולד מטור של יאיר לפיד - הדבר היחיד הטוב שיצא מהטורים שלו בעיתון? דונו), והסתובבתי בו בתור חברה שקטה, עם לייק ותגובה פה ושם. לאט לאט נחשפתי לעולם אחר - לעולם של נשים אמיצות וגברים לא פחות אמיצים, שמחפשים לתקן עוולות ולנהל אורח חיים דתי ושוויוני. אני לא יכולה להצביע על נקודת הכניסה המדויקת שלי, אבל אתמול התפללתי במניין השוויוני הראשון שלי.

אחד הדברים הבולטים בפמיניזם הדתי, שבא לידי ביטוי בקבוצה הזאת בפייסבוק, זה הדיון והרצון הטוב. הוא תמיד מתקדם, מחפש את עצמו, מבאר ומברר, ולא לוחץ. נשים אורתודוקסיות שוכנות לצד קונסרבטיביות ורפורמיות בשוויון נפש, וזה בסדר לא להסכים עם גישתה של חברה לקבוצה לסוגיה מסוימת - חשוב לכבד, כמובן, אבל לא חייב להסכים.

קשה לי לראות כבר דיכוטומיה בין פמיניזם לדת, אבל יש הרבה אנשים שלא רואים את שני העולמות האלה עולים בקנה אחד. לשמחתי, אני מכירה מעט מאוד אנשים כאלה, ותודות לקבוצה, כשאפגוש כאלה, אדע מה לענות להם.

III.

"הוא נולד בתל אביב, למד בתיכון החדש, למד רפואה באוניברסיטת תל אביב, היה קצין רפואה ראשין של צה"ל, הגיש תכנית רדיו עם דוד גרוסמן - וכמו כל שמאלני, הוא צריך להיות מיוחד, אז הוא ימני". כך ליאור שליין מכיר את האורח, אריה אלדד (אז חבר כנסת) לקהל באולפן.

בפרפראזה מסוימת - גדלתי בבית ימני-ליברלי, למדתי במוסדות בעלות אופי ימני מובהק (יותר ופחות), ועשיתי שירות לאומי בשנה הראשונה שלי במוזיאון שבו רוב צוות ההדרכה היו נשים ממגורשות גוש קטיף. הולדת המודעות הפוליטית שלי הייתה באוגוסט 2005, ואפשר לנחש טוב מאוד איפה נחה הנאמנות שלי.

ויחד עם זאת, הייתי מאוד פאסיבית בפעילות שלי. ההפגנה הראשונה שהשתתפתי בה הייתה ב2009, נגד ההקפאה, והייתי באיזור ההפגנה סה"כ חמש דקות. נפגשנו שם, כמה חברות טובות באמצע שנת שירות, והלכנו לדבר על השירות; בסיום ההפגנה, חזרנו לקבוצות השונות וחזרנו לאיזורים השונים בארץ עם הבית ספר, סניף בנ"ע, או קבוצה מאורגנת, שאיתה באנו.

ואז הגעתי לאוניברסיטה העברית. ולא סתם, לחוג למדע המדינה, מקום שממנו צומחים הפוליטיקאים של הדור הבא (שלאו דווקא מסתובבים במסדרונות הכנסת. הרי הכל פוליטי, כפי שלמדנו בשיעור הראשון). ופתאום, מצאתי את עצמי מדבררת את הימין מול אנשים שהגיעו מההתיישבות העובדת, אנשים שינקו אידאולוגיה פוליטית כלשהי מהגיל הכי צעיר וכפי שאפשר לראות מההיסטוריה של קבוצת הפייסבוק של השנתון שלי בחוג, ששים אלי ויכוח על כל אלמנט פוליטי.

אם זה לא הפוסט הראשון שאתם קוראים בבלוג שלי, אתם יודעים שאני תומכת בלתי-מעורערת בזכויות הקהילה הגאה. אני גם תומכת בזכותן של נשים על גופן, ובנסיונות הידברות וגישור בין אוכלוסיות חלוקות. אבל מבחינה מדינית-בטחונית, אני ימין מובהק. זה לא שאין לי אמון בבני הדודים. אל תבינו אותי לא נכון - יש לי בדיוק את אותה כמות אמון בצד שלי. מבחינה פוליטית, אין לי אמון באנשים שעוסקים במו"מ המדיני - יש לי יותר אמון בשוחרי השלום מבחוץ, שנפגשים עם פלסטינים ומדברים איתם ומכירים את הצד השני.

(בתור אזרחית אמריקאית, יש לי עוד ברוך; מבחינה כלכלית, אני רפובליקנית מוצהרת, ומבחינה אזרחית-חברתית, אני דמוקרטית. אני נאלצת להזדהות ככזאת בגלל שהמפלגה הרפובליקנית הקצינה בשנים האחרונות לכיוון לא מעודד בכלל.)

הבעיה בפוליטיקה, במיוחד מחוץ לכתלי האקדמיה, היא שאנשים רואים אותה כשחור ולבן. כדי שיקשיבו לך, או יאמינו לך, אתה צריך להסביר הכל בהגדרות מובנות מראש - ימין-שמאל, סוציאליסט-ליברלי, וכיו"ב. לראיה - כל פעם מחדש, כשאני אומרת בנוכחות הוריי שאני "ליברלית קלאסית" (בהקשר אמריקאי), אמא שלי אומרת, "אבל חשבתי שאת לא מחבבת את אובמה".

ואני נאנחת ומנסה להסביר, בתקווה שהפעם, לפחות, יקשיבו לי.

---

הרבה יותר קל להיות קיצוני, לכל צד. אמנם משמיצים אותך, אבל אתה מתווכח בעיקר עם הצד השני, או עם המקלסים, ולא עם עצמך. בתור בר-פלוגתא, הייתי מעדיפה את העורך-דין הממולח בתבל מאשר להתווכח מול עצמי; כי בסוף הדיון, שנינו נפרדים לדרכנו. אני לא יכולה להתחמק מהצד השני שלי בסופו של התלבטות עם עצמי.

ובכל זאת, אני בוחרת לחיות את חיי על הגדר. לחיות את חייך רק בצד אחד מונע ממך לראות את הצד השני. אמנם זה מקנה מידה מסוימת של שקט נפשי, אבל לסקרנים לא תהיה תקווה.

במקום לסכם כמו שצריך את הפוסט הזה, אתן לאשף המילים ג'ד ברטלט לדבר במקומי. (צריך לראות רק את 2 הדקות הראשונות.)

"מכל תיאוריה, במידתיות".

שבת שלום, חברים. שנדע למצוא את דרך המלך.

-גבריאלה

"Life is always going to be stranger than fiction, because fiction has to be convincing, and life doesn't." -Neil Gaiman

עשרת הגדולים

ביומיים האחרונים, הפיד שלי בפייסבוק מוצף ברשימות. הטרנד האחרון, והמבורך, הוא לערוך רשימה של עשרה ספרים שנגעו בך, השפיעו עליך – עשרה ספרים ברי-ציון ברצף חייך. במקום להיכנס לויכוחים להוטים על טיב הרשימה, או להתגעגע לספרים ההם, נמלאתי עצב וגעגוע.

כי ידעתי שלא אוכל לערוך סתם ככה רשימה של עשרה ספרים, בלי לפרט מה ולמה. ספרים היו, ועודם, חלק כל כך משמעותי מחיי, שאני לא יכולה רק להעלות 10 כותרות רזות and leave it at that. כן, לכולנו יש יותר מעשרה, ולכל אחד יש סיפור שלם, עולם ומלואו; כולם מתרעמים על קוצר היריעה, ויש שקובעים לעצמם עיתים וכללים לרשימה שכזאת.

אבל, אסופות הדפים האלה (וכן, קינדל לעולם לא יהווה עבורי ספר), כל אחד בכריכה אחרת וגודל אחר (ובמקרה של 'נפשי תקשיב שירו', עטיפה של ספריה ואזהרה שלא אקבל תעודת בגרות אם לא אחזיר לספריה של האולפנה; בסוף שילמתי על זה והוא יושב אצלי על המדף עד היום), מהווים את אבני היסוד של המבנה הנפשי שלי, ולא לתת להם את הבמה הראויה להם תהיה עבורי כמו לטעון שעוגיות מן זה כמו עוגיות ביתיות – חילול הקודש.

את הרשימה שלי אני בוחרת לערוך פה. גם ככה הבלוג הזה פיתח חיים משל עצמו, במובן כזה או אחר; אני מרגישה כלפיו רגשות אשמה כשאני לא כותבת בו – הרי הוא הפגיש אותי עם אנשים כל כך טובים, איך אני לא יכולה לגמול לו בחזרה? ועל כן, אני פורשת פה בפניכם את עשרת הספרים שנגעו בי ברמה כזו שמגיע להם להיות ברשימה הזאת. בחרתי לאמץ את אחד הכללים של טל: אני לא מכניסה פה ספרות עיון. אבל בסוף, אני כן מרשה לעצמי להשחיל בונוס.

אני מתריעה מראש – למרות שיש נציגות מכובדת לטולקין, שר הטבעות לא נמצא ברשימה. המם הוא ספרים שנגעו בי, לא הספרים הטובים ביותר.

הערה: הספרים לא נמצאים בסדר מחייב. זה באמת, באמת, באמת בחירתה של סופי מבחינתי, ואני מסרבת.

Harry Potter and the Goblet of Fire / J.K. Rowling

לפני שתשאלו את השאלה שאתם מתים לשאול, אענה עליה בעזרת GIF.

הסדרה כולה ראויה להיות ברשימה, והספר השלישי הוא האהוב עליי מבין כל השבעה, אבל הרביעי היה הכי משמעותי עבורי. קודם כל, בגלל מערכת היחסים שהייתה לי עם הספרים עצמם; את כל שלושת הראשונים הייתי נוהגת לשים מתחת לכרית שלי, וזה היה פחות או יותר מאוזן. את הרביעי לא יכלתי לשלב בקונסטלציה הזאת – הוא היה ענק בהשוואה (כי כמו אמריקאים טובים, קנינו רק את גרסת הכריכה הקשה מיד כשהוא יצא) – ולכן הקריאה הראשונית שלו לא הייתה מתחת לשמיכה לאור פנס.

וכמו הקריאה, כך גם חייו של הארי. הוא פתאום מושלך לאור הזרקורים הציבורי בצורה קיצונית יותר מבעבר, וכנגד רצונו; הוא מנסה להילחם נגד הדמוניזציה שהאפלפאף עושים לו, וכשהוא מוותר, הוא יכול להתרכז בכל הדברים האחרים שהוא צריך לעשות, כמו להישאר בחיים. ובסוף, הוא רואה את וולדמורט חוזר, ויותר מהכל, זה מכתיב את מהלך השנים הבאות בחייו.

ברשימות השונות בפייסבוק, ראיתי אנשים שמשמיצים את הארי פוטר, בתור אחד מהספרים הפופולריים 

ברשימות האלה. קודם כל, סתם בתור אזהרה, התגובה הרשמית שלי:

ועכשיו ברצינות – למה ציפיתם? טווח הגילאים הזה מכתיב את העניין. אפשר להאשים את הארי פוטר בהרבה דברים, אבל לדעתי צריך בעיקר לזקוף לזכותו את החזרה של הפנטזיה לקדמת הבמה הספרותית. דברים כמו משחקי תפקידים וספרים של טולקין קיבלו יותר תשומת לב (לטוב ולרע, אבל זה נושא למאמר נפרד), וכמה מהמסרים והמוטיבים המרכזיים בהארי פוטר, כמו החשיבות שבאחדות אל מול הרוע והעובדה שידידות אמיתית זה ערך שלא יסולא בפז, קיבלו את התהודה המגיעה להם.

בשבילי, לעומת זאת, הספרים היוו סימן דרך עמוק יותר.

זהו סיפור ההתבגרות של הארי. הספר הרביעי מלא במיסוד תכונות האופי שאיתם גדל, הארת הקשרים הבינאישיים שלו עד אז, ושרטוט עתידו. הוא נתקל בקשיים ומהמורות, והדרך שבה הוא מתמודד איתם היא הדרך שבה הוא מתמודד עם בעיות דומות, גדולות וקטנות יותר, בעתיד.

בתוך כל האסקפיזם והפנטזיה, הארי פוטר וגביע האש הוא עוגן של נורמליות. הוא מתרחש בלונדון של שנות ה90, ובתוך התחרויות והקסמים, הארי עובר תהליך התבגרות כמו כל ילד אחר. הייחוד של התהליך שלו, היא מה שהופכת את הספר הזה לטוב ומציבה אותו ברשימה שלי.

(וחוץ מזה, אדוארד קאלן מת בסוף. מה לא לאהוב בספר?)

The Hobbit, or: There and Back Again / J.R.R. Tolkien

הרומן שלי עם טולקין התנהל, איך שנקרא, in fits and starts. התחלתי לקרוא את ההוביט ואז הפסקתי; התחלתי לראות את הסרט השני, והפסקתי כי גולום הפחיד אותי. הוא אותחל מחדש בכיתה ט', כשרציתי לראות את הסרטים, אבל הכרחתי את עצמי לקרוא את הספרים לפני.

אלמנט הכפיה נגמר אחרי כמה עמודים, וטסתי עם הספרים האלה. קראתי אותם שוב ושוב, וזה אכן היה הקיץ הקסום בחיי, אבל הרגשתי כאילו משהו חסר. בסוכות, קראתי שוב את ההוביט, והבנתי בדיוק מה היה חסר – ההתחלה. הרי לכל סיפור אפי יש התחלה, לא?

אלפי מילים נכתבו על המוטיבים והתימות בספרים של טולקין. במקום לתור אחרי דרך טובה לבטא את למה אני אוהבת כל כך את האיש הזה, אצטט איש אדיר אחר, ניל גיימן:

“Tolkien’s words and sentences seemed like natural things, like rock formations or waterfalls, and wanting to write like Tolkien would have been, for me, like wanting to blossom like a cherry tree or climb a tree like a squirrel or rain like a thunderstorm.”

בשבילי, לקרוא אותו זה לראות את מה שהוא ראה. וזה לא כמו הארי פוטר, שאני מרימה את הראש, רואה שחשוך בחוץ, ונתקפת דאגה: "מה קרה שהזמן טס כ"כ מהר?" עם טולקין, אם הזמן לא טס, הבעיה נחה אצלי, ולא בטקסטים המדהימים שלו.

זהו ספר ילדים. מי שיקרא אותו, ואז ישמע שזה ספר ילדים, לא יאמין למשמע אוזניו. ולכן אני אוהבת את הספר הזה – הוא לא מזלזל באינטיליגנציה ילדותית. הוא מכבד את הקורא – ולא רק אם הוא ילד קטן.

The Silmarillion / J.R.R. Tolkien

הסילמריליון לטולקינאים הוא כמו התנ"ך לדתות המונוטאיסטיות. הוא מורכב מחלקים, סיפורים של קבוצות שונות, על פני אלפי שנים; הוא מספר על יצירת העולם; ותכולתה נקבעה ע"י ישות שלא הגתה אותה מלכתחילה, ועל כך, יש עדיין מחלוקות על מידת אמינותה ביחס לרצונו האמיתי של ההוגה.

אני חושבת שיותר מהכל, הקריאה הראשונית – והקריאות שלאחר מכן – בספר המדהים הזה הראו לי מהו כוחו של הדמיון, וכמה שזה דבר אוניברסלי. טולקין היה פרופסור לבלשנות מאוקספורד. הוא יצר שפות (עד למערכת כתיב, אוצר מילים וחוקי דקדוק!), וכתב להן היסטוריה. הוא לא היה סופר במקצועו – אבל אין כזה מקצוע, סופר. 

מי עובר הכשרה להיות סופר ואז באמת נהיה כזה? רוב הטובים ביותר מגיעים מרקע שלא מקושר ישירות לכתיבה, והם כמה מהטובים ביותר.

דמיון זה דבר אוניברסלי, וכתיבה גם כן. ואין גבולות, פשוט אין דבר שעוצר את הדמיון, חוץ מאתה עצמך. כי אתה מחליט איפה זה מתחיל, איפה זה נגמר, לאן זה הולך, ומה לעשות עם זה.

רומן רוסי \ מאיר שלו

(מקור: http://hagirsa.com/wp-content/uploads/2011/06/4.jpg)

אחד הפרויקטים שהיה לנו בבית הספר היה "ללכת שבי אחרייך", או: בואו נבחר כמה בנות מתוך האולפנה שירכיבו מערכי הדרכה על איזור מסוים בארץ, ידריכו את הכיתות השונות, וככה לא נצטרך להביא מדריכים! אה, והן גם ילמדו מזה.

אז בכיתה י', התנדבתי לזה, והאיזור היה עמק יזרעאל. מתוך ארבעת האתרים שהיינו צריכות לבחור, אני הוצבתי בבית הקברות של נהלל ותל שימרון, ולאחר מכן במוזיאון ההתיישבות בקיבוץ יפעת. כמשימה, המורה שלנו לשל"ח אמר לי לקרוא את רומן רוסי.

חששתי. לא קראתי ספרות ישראלית בתקופה ההיא, ולא חשבתי שאספיק, אבל אמרתי שאנסה. השגתי עותק בחמישי בערב, ועד מוצ"ש, סיימתי אותו בפעם הראשונה וכבר הייתי באמצע הקריאה השניה שלי. אני לא נוהגת לקרוא ספר שוב ברצף ככה, אבל הספר הזה פשוט תפס אותי.

נכון אומרים שבקיבוצים, כולם יודעים הכל על כולם, אבל מחוץ לקיבוץ לא אמורים לדעת את השערוריות? אז הספר הזה חושף טפח מהווי שכזה, אבל הוא... מדהים. אני לא באמת יודעת להסביר מה תפס אותי בו, אבל אני חושבת שהמעבר מכפר של פעם להידרדרות המוסרית והאנושית של הכפר היום, גרם לי להישאב לתוך הטקסט.

יש בו מין קיפול של העבר עם העתיד, ההווה מוחבא איפהשהו שם; האמת והשקר, הפנטזיה והריאליזם, שזורים בין לבין, מחברים את שלבי ההיסטוריה של "הכפר" (יעני נהלל, למרות שזה לא מצוין מפורשות) לרקמה שאין לי מושג איך ולמה, אבל היא מהממת.

הספר הזה שכנע אותי שיש דבר כזה "ספרות ישראלית יפה". עד היום, מאיר שלו הוא היחיד שמצליח לאשרר את הטענה הזאת, יחד עם הבלחות של דויד גרוסמן ושות', אבל זאת דעתי.

A Midsummer Night’s Dream / William Shakespeare

זה קצת לרמות, אבל הסיבה שאני אוהבת את המחזה הזה הוא נאום הסיום שלו, שאני יודעת בעל פה. אני אצטט אותו פה, ואז אסביר למה.

If we shadows have offended,

Think but this, and all is mended:

That we have but slumb’red here

While these visions did appear

And this weak and idle theme

No more yielding than a dream.

Gentles, do not reprehend:

If you pardon, we will mend.

And, as I am an honest Puck,

If we have unearned luck

Now to scape the serpent’s tongue,

We will make amends ere long;

Else the Puck a liar call.

So, good night unto you all.

Give me your hands, if we be friends,

And Robin shall restore amends.”

גם המחזה הזה הולך על הקו הדק שבין מציאות לדמיון, ובסופות רובין גודפלו נושא נאום שהוא גם בקשת סליחה, וגם הצהרת כוונות. "איני רוצה לפגוע בכם", אני מדמיינת אותו אומר, "אבל איני מתכוון לחיות את חיי על פי מה שאתם חושבים שהוא נכון". משורה לשורה, הוא קופץ מהמציאות של הצופים למציאות שלו; במקום כלשהו, הוא רוצה-לא רוצה לחלוק את המציאות שלו עם הצופים. יושב על הגדר, רגל פה רגל שם.

את המחזה הזה פגשתי בסופו של אחד מהסרטים ברשימת חמשת הגדולים שלו, Dead Poets Society. ומאז, הוא מסמן בשבילי את המאבק בנורמה החברתית. לא סוג המאבק שמפוצץ גשרים ויוצר קהילות חדשות, אלא כזה שמבקש כבוד הדדי וקבלה לתוך הקהילה הקיימת. אני חושבת שזה משהו שמנחה אותי בכל צעד ושעל בחיי – או שאני משתדלת שזה ינחה.

Little House on the Prairie / Laura Ingalls Wilder

כל הסדרה, בעצם. יש פרקים שלמים על איך אבא של לורה בנה את הדלת שלהם. ולמה זה נגע בי? כי קראתי אותם פעם אחרי פעם אחרי פעם, ורק בדיעבד הבנתי שהסיבה שנמשכתי אחריהם כ"כ זה בגלל הפירוט יתר.

אני חייבת לדעת, להבין, לראות איך משהו קורה, למה, ממה הוא בנוי. אם אני רוצה לדעת, אני לא אשתחרר מזה עד שאדע. והחיפוש הזה אחרי הפרטים, סופק באופן מתאים ביותר בספרים האלה.

וגם – למרות שלא רציתי להשחיל פוליטיקה – הספר הזה, עבורי, הוא הסיבה שאני עושה רומנטיזציה של ליברטריאניות. משפחת אינגל פשוט הולכת ומתיישבת על פיסת אדמה, והם לא תלויים באף אחד חוץ מעצמם. והחיים שלהם קסומים – פחות או יותר. כמובן שיש בעיות, אבל מי מסתכל עליהם? כמובן שהמציאות המודרנית היא אחרת וסבוכה יותר, אבל הזמנים ההם לא פחות יפים בגלל המציאות.

 The Chosen / Chaim Potok

  

קראתי את הספר הזה, שוב, בגלל מגמת תקשורת וההתעקשות שלי לקרוא את הספר לפני שאני רואה את הסרט. והו, זה השתלם בגדול.

הספר מדבר על מפגש בין ראובן, בן לחוקר תלמוד ציוני שכותב מאמרי ביקורת המקרא, ודניאל, בנו של אדמו"ר חסידי, בברוקלין של שנות ה-40. מערכת היחסים ביניהם יודעת מהמורות, שתיקות, קשיים, אבל הרבה מאוד פריון אינטלקטואלי וחיבור רגשי. השתיקה הוא מוטיב חוזר וכואב בספר שעוטף בתוכו את אחד מהמפגשים הסבוכים בעולם היהודי.

זכור לי שאחרי שסיימתי את הקריאה הראשונה, חיבקתי את הספר אליי לכמה דקות ארוכות, ופשוט חשבתי. כמה שהמציאות דומה ושונה היום; כמה אנחנו לא מכירים אחד את השני; וכמה שהקשרים יכולים להיות קרובים-רחוקים, חיים-מתים, אבל אסור בתכלית האיסור שיהיה נתק.

אלי ויזל אמר שההיפך מאהבה היא לא שנאה, אלא אדישות. אסור לנו להיות אדישים אחד אל השני, והדרך למנוע את האדישות היא למגר את השתיקה. צריך להתחיל מלדבר, מלשוחח, מלהבין אחד את השני, ומשם, כבר נראה איך להתקדם.

מסעותיי עם פנקס \ נחום ברנע

יכול מאוד להיות שיש לי יותר מדי כבוד למקצוע העיתונאות. עכשיו שאני מכירה כמה מהעוסקים במלאכה, הסגידה ירדה לרמה של כבוד. ברשימות של הרבה מהחברים שלי, ראיתי את "פה ושם בארץ ישראל", של עמוס עוז. "מסעותיי עם פנקס" הוא ה"פה ושם" שלי.

נחום ברנע הוא איש שמאל, אבל לא ידעתי את זה עד שהתחלתי לקרוא יותר בתשומת לב את הטורים שלו במוסף לשבת. ומה אכפת לי? הוא מצליח להביא תמונה כה בהירה של המציאות הפוליטית-חברתית בישראל, גם בטורים שלו, והספר שלו שוטח בפני הקורא את המציאות הפוליטית בארץ, משנות ה70 ואילך.

קניתי אותו בנתב"ג, לפני שעליתי על הטיסה לפולין. הקריאה שלו במטוס הייתה כמו לעבור שלב הלאה בהיכרות שלי עם המדינה שלי; מארץ ישראל השלמה והיפה, היא הפכה למדינת ישראל הסבוכה, עם עושר אנושי בלתי נדלה וססגוניות שנוטה לירות לעצמה ברגל לפעמים. התאהבתי במדינה שלי עוד יותר, על כל תחלואיה ואנשיה, ואני אמשיך לאהוב אותה בכל מצב – שמתשנה באופן תדיר יותר ממה שנדמה.

Walden / Henry David Thoreau

כמו שציינתי כבר, אני קרובה יותר לליברטריאניזם ממה שנדמה לרובכם. לא סיימתי את הספר הזה, אבל הצורה החדה שבה ת'ורו מתאר את בניית הבית שלו נגעה בשני יצרים שיש לי: זה שמתאווה לפרטים, וזה שאוהב להיות בלתי-תלוי.

עצמאות, עצמאות שנכנסת לגוף ושוכנת שם והופכת אותך למעבר למה שאדם מסוגל אליו. עצמאות לא חייבת להיות בדידות. עצמאות יכולה גם להיות נסיון לבחון את גבול היכולות שלך. וזה מה שת'ורו עשה, והוא כתב על זה ספר מדהים. לומר שיש לספר הזה עומק זה לומר שיש מקום שבו הספר הזה עוצר, וזאת טעות תהומית.

הוא נכון, והוא חזק, והוא מאמין. ת'ורו עושה את מה שהרבה מאוד אנשים אחרים לא עושים, או מסוגלים לעשות – הוא מאמין ביכולות האנושיות, ובוחן את שלו-עצמו. וזה גם משהו שאני מנסה לעשות בעצמי, מנסה לממש.

Night / Elie Wiesel

האיש והאגדה. הספר הכי קטן, והכי חזק. ומה שתפס אותי ונגע בי, זה שאלי ויזל פותח את הסיפור שלו עם טירוף, שבהמשך מרגיש כמו הדבר הכי שפוי בספר.

זה לילה אחד ארוך, וזה סיוט ארוך יותר; מהמשוגע, לרכבת, למריבה עם הקב"ה בראש השנה, הוא לא מוותר. למדתי מהספר הזה את הדבר האולי הכי חשוב שלמדתי בחיי – לעולם לא להפסיק לשאול. לשאול, לתחקר, זה מה שנותן לי את הרצון להמשיך, בכל תחום. אין דבר כזה להגיע לתשובה אחת מוחלטת, אבל יש דבר זה להמשיך לשאול, ולהמשיך לחפש את התשובה.

בונוס: ניל גיימן

בכללי, הבנאדם הזה הוא בונוס לאנושות. הספרים שלו נכנסים לרשימות הספרים הטובים ביותר, אבל הם לא באמת נגעו בי. אולי זה בגלל שקראתי אותם באיחור, אולי זה בגלל שהם קצת מנותקים, אבל הסופר הזה, האדם המדהים הזה, מהווה השראה עבורי.

לסיום הפוסט הזה, אביא ציטוט שלו, שבמיוחד היום אני מזדהה איתו:

Have you ever been in love? Horrible, isn't it? It makes you so vulnerable. It opens your chest and it opens up your heart and it means someone can get inside you and mess you up. You build up all these defenses. You build up a whole armor, for years, so nothing can hurt you, then one stupid person, no different from any other stupid person, wanders into your stupid life... You give them a piece of you. They didn't ask for it. They did something dumb one day, like kiss you or smile at you, and then your life isn't your own anymore. Love takes hostages. It gets inside you. It eats you out and leaves you crying in the darkness, so simple a phrase like 'maybe we should be just friends' or 'how very perceptive' turns into a glass splinter working its way into your heart. It hurts. Not just in the imagination. Not just in the mind. It's a soul-hurt, a body-hurt, a real gets-inside-you-and-rips-you-apart pain. Nothing should be able to do that. Especially not love. I hate love.

(אל דאגה. עד מוצ"ש זה יעבור. אני מקווה.)

שבת שלום,

-גבריאלה.